שיחות אישיות עם עובדים

שיחות אישיות עם עובדים

אנחנו מדברים עם העובדים כל היום. אבל כמה אנחנו באמת מכירים אותם?

על שיחות אישיות, על היכולת לראות את האדם שמאחורי העובד, ועל הכוח הניהולי שיש בחיבור אנושי אמיתי.

 

"אנחנו מדברים כל היום. בשביל מה צריך גם שיחה אישית?"

זו שאלה שאני שומעת לא מעט ממנהלים.

ובאמת, אנחנו מדברים עם העובדים שלנו כל הזמן. במסדרון, בטלפון, בוואטסאפ, בישיבות, בין משימה למשימה.

אבל בואו נחשוב רגע על מה אנחנו מדברים.

מה התקדם? מה תקוע? מתי זה יהיה מוכן? מה קורה עם הלקוח? מי מטפל בבעיה?

אלה שיחות חשובות. הן חלק בלתי נפרד מהניהול השוטף.

 

אבל כמה אנחנו באמת מכירים את האנשים שאנחנו מנהלים?

לא רק את היכולות המקצועיות שלהם, את החוזקות ואת המקומות שבהם הם מתקשים.

אלא אותם, כבני אדם.

מה משמח אותם? מה מדאיג אותם? מה מניע אותם? ממה הם חוששים? מה הם עברו בדרך? ואילו חוויות הם מביאים איתם, לפעמים בלי שאנחנו בכלל מודעים לכך?

אחרי שנים רבות בניהול עובדים ומנהלים, אני יכולה לומר שאחד הדברים המשמעותיים ביותר שלמדתי הוא שאי אפשר לנהל את כולם באותה הדרך.

כדי להוביל אנשים באמת, צריך קודם כול להכיר אותם.

וזו בעיניי אחת המטרות החשובות ביותר של שיחות אישיות.

 

לפני העובד, יש אדם

אני מאמינה גדולה בקשר אישי בין מנהלים לעובדים.

לא קשר שמטשטש גבולות או הופך אותנו לחברים הכי טובים של כולם.

אלא קשר שמבוסס על אכפתיות אמיתית, התעניינות, הקשבה ורצון כן להבין את האדם שמולנו.

לפעמים זה לשים לב שעובד שבדרך כלל מלא אנרגיה מסתובב כבר כמה ימים כבוי.

לפעמים זו שאלה קטנה על משהו אישי שהוא סיפר לנו לפני שבוע.

לפעמים זה לדעת שהעובדת שלנו עוברת תקופה מורכבת בבית, ולשאול איך אפשר להקל עליה.

ולפעמים זו פשוט היכולת לזהות רגע שבו מישהו עשה משהו יוצא דופן, בלי שאף אחד שם לב.

לראות את העובד שהיה כוכב מנצנץ השבוע, גם אם הוא לא דאג לספר על זה לכולם.

לעצור, להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שאנחנו רואים אותו.

מילה טובה שנאמרת בזמן הנכון, התעניינות אמיתית או מחווה קטנה של אכפתיות יכולות להיות משמעותיות הרבה יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו.

לא בגלל שהן טכניקה להנעת עובדים.

אלא כי אנשים רוצים להרגיש שרואים אותם. שהם חשובים. שהם לא רק מי שמבצע את המשימות.

לפעמים אנחנו רואים התנהגות, אבל לא מבינים מה עומד מאחוריה

לא מזמן התחלתי ללוות ארגון בתהליך ייעוץ ארגוני.

כחלק משלב הלמידה והאבחון, אני מקיימת שיחות אישיות עם עובדים ומנהלים.

עוד לפני אחת השיחות, שמעתי מכמה אנשים תיאורים לא פשוטים על עובדת מסוימת.

סיפרו לי שהיא מרימה את הקול, מגיבה בחריפות, מתלהמת, ושאנשים חוששים מהתגובות שלה.

הגעתי לשיחה בידיעה שזו התמונה שהצטיירה, אבל גם מתוך רצון לפגוש אותה בעצמי, בלי לקבוע מראש מי היא.

ומה שפגשתי היה אדם הרבה יותר מורכב מהתיאור שקיבלתי.

מולי ישבה אישה רגישה.

השיחה הייתה נעימה ופתוחה, ובשלב מסוים העיניים שלה התמלאו דמעות.

היא דיברה על הקשיים שלה, על הכאב שהיא חווה, וגם על הדרך שבה היא מגיבה.

היא לא ניסתה להציג את עצמה כמושלמת. היא ידעה לומר שגם היא מרימה את הקול ומתלהמת לפעמים.

יצאתי מהשיחה עם מחשבה שלא עזבה אותי.

יכול להיות שכולם תיארו במדויק את ההתנהגות שלה. אבל האם מישהו באמת ניסה להבין מה עומד מאחוריה?

אני לא חושבת ששיחה אחת מספיקה כדי להבין אדם לעומק, ובוודאי שלא כדי לשנות דפוסי התנהגות שהתקבעו במשך שנים.

ואני גם לא חושבת שכאב אישי מצדיק צעקות או התנהגות שפוגעת באחרים.

צריך להציב גבולות ברורים להתנהגות כזאת.

אבל יש הבדל עצום בין לנהל אדם שאנחנו רואים בו רק "עובד בעייתי", לבין לנהל אדם שאנחנו מבינים שיש מאחורי ההתנהגות שלו גם סיפור, רגישויות וצרכים שלא קיבלו מענה.

ההבנה הזאת לא מבטלת את הצורך בגבולות. היא משנה את הדרך שבה אנחנו יכולים להציב אותם.

באותה שיחה לא ניסיתי להעמיד אותה במקום, לתקן אותה או להוכיח לה משהו.

הקשבתי. שאלתי. ניסיתי להבין.

ובעיקר, אני חושבת שהיא הרגישה שאני לא נגדה.

אני לא יודעת עדיין איך הקשר הזה יתפתח ומה ישתנה בהמשך. אבל השיחה הזכירה לי עד כמה הגישה שלנו לאדם שמולנו יכולה להשפיע על מה שהוא מוכן להביא למפגש.

וכמה חשוב לא למהר להגדיר אנשים רק לפי ההתנהגות שאנחנו רואים.


כשמכירים את האדם, אפשר לנהל אותו אחרת

תחשבו על שני עובדים שמקבלים את אותה הערה מהמנהל שלהם.

אחד מקשיב, שואל שאלות ומנסה להשתפר.

השני נסגר, מתגונן או מגיב בכעס.

קל לחשוב שהראשון פתוח למשוב והשני פשוט לא יודע לקבל ביקורת.

אבל אולי העובד השני מגיע עם חוויות קודמות שגורמות לו לפרש כל הערה כחוסר אמון?

אולי הוא זקוק קודם כול לתחושת ביטחון?

אולי הדרך שבה אנחנו אומרים את הדברים משפיעה עליו יותר ממה שאנחנו מבינים?

אני לא מציעה שנהפוך לפסיכולוגים של העובדים שלנו, ובוודאי שלא ננסה לנתח אותם או להיכנס למקומות שהם לא מעוניינים לשתף בהם.

אני כן מציעה שנהיה סקרנים לגבי האנשים שאנחנו מנהלים.

שננסה להבין מה מניע כל אחד מהם.

מי צריך יותר עצמאות ומרחב פעולה?

מי זקוק לחיזוק ולתחושת ביטחון?

מי פורח כשנותנים לו במה?

מי דווקא נבוך כשמשבחים אותו מול כולם?

מי צריך הכוונה ברורה ומי צריך שיאמינו בו וייתנו לו לנסות לבד?

ככל שאנחנו מכירים טוב יותר את האנשים שלנו, כך אנחנו יכולים להתאים את הדרך שבה אנחנו מנהלים אותם.

לתת משוב בצורה שתאפשר להם לשמוע אותו.

להציב גבולות בלי לייצר מאבק מיותר.

להציע אתגר שיגרום להם לצמוח.

ולזהות מתי הם זקוקים לעזרה, גם אם הם לא מבקשים אותה.

בעיניי, זו אחת היכולות המשמעותיות ביותר של מנהל: להצליח להניע אנשים מתוך חיבור ואמון, ולא רק מתוך הסמכות שניתנה לו.


אז מה התפקיד של השיחות האישיות?

השיחות האישיות מאפשרות לנו ליצור זמן ומרחב לקשר הזה.

כי במהלך יום העבודה אנחנו בדרך כלל פוגשים את העובדים דרך המשימות שלהם.

אנחנו צריכים מהם תשובות, החלטות, ביצועים ותוצאות.

ובשיחה האישית יש לנו הזדמנות לפגוש אותם קצת אחרת.

לשאול מה שלומם, ולא רק מה שלום הפרויקט.

להבין מה מעסיק אותם.

לשמוע מה טוב להם ומה פחות.

לדבר על שאיפות, על הצלחות, על התלבטויות וגם על קשיים.

לפעמים נוכל להציע עזרה מעשית.

לפעמים נוכל לכוון, לחבר לגורם מתאים או להקל בעומס.

ולפעמים הדבר הנכון יהיה פשוט להקשיב.

לא לכל קושי צריך להיות לנו פתרון. אבל חשוב שהעובד ירגיש שיש לו כתובת.

וכמובן, לא כל עובד רוצה לשתף בחייו האישיים, וזה לגמרי בסדר.

הקשר לא נמדד בכמות המידע האישי שאנחנו יודעים על העובדים שלנו.

הוא נמדד באמון, בכבוד, בתחושה שאפשר לדבר איתנו ובידיעה שאנחנו באמת מתעניינים.


חמישה דברים שהייתי ממליצה למנהלים לעשות אחרת בשיחות האישיות

  1. תתחילו באדם, לא במשימות
    לפני שאתם פותחים את רשימת הנושאים שלכם, תתעניינו.
    לא באופן אוטומטי, עם "מה נשמע?" שנאמר תוך כדי פתיחת המחשב.
    אלא מתוך רצון אמיתי לשמוע את התשובה.
    אפשר לשאול:
    "איך אתה בתקופה האחרונה?"
    "איך אתה מרגיש עם מה שקורה בצוות?"
    "יש משהו שמעסיק אותך שהיית רוצה לדבר עליו?"
    ולפעמים, אם אתם מכירים את העובד, השאלה הכי טובה תהיה דווקא על משהו אישי שהוא סיפר לכם בפעם הקודמת.
  1.   תלמדו לזהות את מה שלא נאמר
    לא כל עובד יגיד לכם שהוא מתוסכל, שחוק, חסר ביטחון או מרגיש שלא מעריכים אותו.
    לפעמים תראו את זה בשינוי בהתנהגות.
    בעובד שהיה יוזם ופתאום הפסיק.
    בעובדת שתמיד משתתפת בישיבות ופתאום שותקת.
    במישהו שנראה פחות מחובר או פחות שמח.
    לא צריך לקפוץ למסקנות.
    אבל אפשר להתעניין.
    "שמתי לב שאתה קצת שקט לאחרונה. הכול בסדר?"
    לפעמים השאלה הזאת פותחת שיחה חשובה. ולפעמים העובד יעדיף לא לשתף. גם את זה צריך לכבד.
  1.   תזהו הצלחות, גם כשהעובד לא מספר עליהן
    יש עובדים שיודעים מצוין להציג את ההישגים שלהם.
    ויש כאלה שעושים עבודה יוצאת דופן בשקט.
    הם לא מתרברבים, לא מחפשים תשומת לב ולא תמיד יודעים להציג את התרומה שלהם.
    התפקיד שלנו הוא לראות גם אותם.
    לשים לב למאמץ, ליוזמה, לשיפור, לדרך שבה מישהו עזר לעמית או לקח אחריות ברגע חשוב.
    ולא להסתפק ב"כל הכבוד".
    להגיד בדיוק מה ראינו ולמה זה היה משמעותי.
    לפעמים משפט אחד כזה יכול לחזק אצל עובד ביטחון שלא הצלחנו לבנות בעשר שיחות משוב.
  1.   אל תמהרו לשפוט תגובה שלא הבנתם
    עובד מגיב בחריפות?
    מתגונן?
    מתנגד לכל הצעה?
    לפני שאתם ממהרים להגדיר אותו כקשה, שלילי או לא משתף פעולה, נסו להבין מה מפעיל אותו.
    זה לא אומר לוותר על ציפיות או לקבל התנהגות לא מכבדת.
    אפשר לומר: "אני רוצה להבין מה מפריע לך, וחשוב לי שנוכל לדבר על זה. אבל לא בצעקות."
    אפשר להיות אמפתיים לכאב של אדם ובאותה נשימה לא לקבל את הדרך שבה הוא מבטא אותו.
    בעיניי, זו לא סתירה. זו מנהיגות.
  1.   תזכרו מה העובד סיפר לכם, ותחזרו אליו
    העובדת סיפרה שהילד שלה מתחיל מסגרת חדשה?
    העובד שיתף שהוא מתרגש לקראת פרויקט חשוב?
    מישהו סיפר לכם על תקופה מורכבת שהוא עובר?
    תזכרו. תשאלו. תתעניינו גם בפעם הבאה.
    לא כדי לסמן וי על התעניינות אישית.
    אלא כי אכפת לכם.
    ולצד זה, אם הבטחתם לבדוק משהו, לעזור או לחזור עם תשובה, תקיימו.
    אכפתיות אמיתית לא נמדדת רק במה שאנחנו אומרים בשיחה, אלא גם במה שאנחנו זוכרים ועושים אחריה.


ומה לגבי משימות, יעדים ותוצאות?

חשוב לי לדייק כאן.

אני לא מציעה להפוך את השיחות האישיות למפגשים חברתיים בלבד.

אנחנו מנהלים. יש לנו אחריות לעבודה, לתוצאות, לעמידה ביעדים ולהתפתחות המקצועית של העובדים.

ולפעמים נצטרך לקיים שיחה לא פשוטה, להציב גבול, לתת משוב ביקורתי או לדרוש שינוי בהתנהגות.

אבל בעיניי, דווקא הקשר האישי הוא זה שמאפשר לנו לעשות את הדברים האלה טוב יותר.

כשעובד יודע שאנחנו רואים אותו, מעריכים אותו ורוצים בטובתו, יש בסיס טוב יותר לשיחה כנה, גם כשהמסר לא נעים.

כשאנחנו מכירים את האדם שמולנו, אנחנו יודעים טוב יותר איך לגשת אליו, מה עשוי לעזור לו ומה עלול להרחיק אותו.

וכשיש אמון, קל יותר לבקש מאנשים להתאמץ, לקחת אחריות, להתמודד עם אתגר ולהסכים לצאת מאזור הנוחות.

לא כי הם חייבים לציית לנו.

אלא כי הם מאמינים בנו, מרגישים שאנחנו מאמינים בהם ומבינים שיש לנו מטרה משותפת.

כמובן, קשר טוב לא מבטיח הסכמה או ביצועים, ולא מחליף ניהול מקצועי.

אבל הוא יוצר בסיס משמעותי להובלה.


איך הופכים שיחות אישיות לשגרת ניהול אמיתית?

הקשר האישי נבנה לאורך זמן, ולכן חשוב לייצר לשיחות האלה מקום קבוע.

אין תדירות אחת שמתאימה לכולם. אפשר להתחיל מחצי שעה אחת לשבוע או לשבועיים, ולהתאים את התדירות לצורכי העובד, לתפקיד ולתקופה.

העיקר הוא שתהיה המשכיות.

שלא ניזכר לקיים שיחה אישית רק כשמשהו משתבש.

ושלא נבטל אותה שוב ושוב כי יש דברים דחופים יותר.

כאן יש גם אחריות להנהלה.

אם אנחנו רוצים מנהלים שמכירים את העובדים שלהם, מפתחים אותם, מזהים קשיים בזמן ובונים צוותים מחוברים, אנחנו צריכים לאפשר להם להשקיע בזה זמן.

לתת להם כלים, ללוות אותם בהתמודדות עם שיחות מורכבות וליצור שגרות שמאפשרות ניהול אנשים ולא רק ניהול משימות.

כי ניהול אנשים הוא לא משהו שעושים כשמסיימים את העבודה. הוא חלק מהעבודה.


ולסיום, משהו שאני מאמינה בו מאוד

לאורך השנים ניהלתי לא מעט אנשים, שונים מאוד זה מזה.

עם חלקם היה קל להתחבר. עם אחרים נדרש יותר זמן, יותר סבלנות ויותר מאמץ.

אבל תמיד ניסיתי לזכור שמאחורי כל תפקיד, כל תגובה וכל התנהגות יש אדם.

אדם עם סיפור, עם שאיפות, עם פחדים, עם יכולות ועם דברים שהוא מביא איתו לעבודה, גם אם אנחנו לא תמיד רואים אותם.

ואני מאמינה שככל שאנחנו מצליחים לראות את האדם הזה טוב יותר, אנחנו יכולים גם לנהל אותו טוב יותר.

לא לוותר לו על אחריות.

לא להנמיך ציפיות.

אלא לדעת איך להגיע אליו, איך לחזק אותו, איך להציב לו גבולות ואיך לעזור לו להביא את המיטב שלו.

אז לפני השיחה האישית הבאה שלכם, אני רוצה להציע לכם משהו.

במקום לחשוב רק על מה אתם צריכים לקבל מהעובד, תשאלו את עצמכם:

מה אני עדיין לא יודע על האדם הזה, שאם הייתי יודע, אולי הייתי מצליח לנהל אותו אחרת?

יכול להיות ששם תתחיל אחת השיחות החשובות ביותר שלכם.

 

שיחות אישיות הן חלק מניהול טוב. אבל הן לא עומדות בפני עצמן.

ב-PRO POINT אנחנו מלווים מנהלים והנהלות בפיתוח מנהיגות אנושית ואפקטיבית, בבניית שגרות ניהול ובחיזוק הקשר בין מנהלים לעובדים.

אנחנו עובדים על היכולת להכיר אנשים, לנהל שיחות משמעותיות, לתת משוב, להציב גבולות, לפתח עצמאות ולהוביל לתוצאות מתוך אמון ומחויבות.

כי בעיניי, ניהול אנושי וביצועים עסקיים הם לא שני דברים שצריך לבחור ביניהם. הם יכולים, וצריכים, לחזק זה את זה.

שתפו את המאמר

ליאת בורנשטיין

ליאת בורנשטיין

ליאת בורנשטיין מביאה למעלה מ-20 שנות ניסיון בתפקידי ניהול בכירים, בהובלת מאות עובדים ומנהלים ובליווי הנהלות בארגונים.

תוכן עניינים

לתיאום שיחת היכרות

מאמרים נוספים

יצירת קשר

פשוט למלא את הטופס ואצור איתכם קשר בקרוב!